פסק-דין בתיק ת"ק 26285-10-10

עניינה של התביעה הקטנה הנדונה, בתביעה כספית לתשלום סך 31,000 ש"ח, בגין תשלומים המגיעים לתובעת, לטענתה, בעקבות פירוק שותפות עם הנתבעת בעסק המשמש סלון יופי.

תמצית טענות הצדדים:

1.         לטענת התובעת, היא הייתה בעלת סלון יופי בנצרת עילית משנת 2006, והחל מחודש ספטמבר 2007 הצטרפה הנתבעת כשותפה עימה בעסק. שם העסק שונה לשם חדש "לור אין נילס",  המורכב מצירוף שם התובעת ושם הנתבעת, אולם העסק המשיך להיות רשום על שמה בלבד (להלן: "העסק"). במסגרת השותפות הורחב העסק גם להדרכה לבניית ציפורניים. לטענת התובעת, היא ביקשה לעזוב את העסק תמורת מכירת חלקה בו, ובהמשך לכך הגיעה להסכמה עם הנתבעת כי זו האחרונה תשלם לה סכומים שונים עבור חלקה כאמור. לפי טענת התובעת, הסכומים אותם התחייבה הנתבעת לשלם לה כללו: 20,000 ש"ח בגין מוניטין וסך 16,562 ש"ח עבור הריהוט בעסק. בהתאם להסכמה זו, כך לטענת התובעת, היא עזבה את העסק בחודש מאי 2008. התובעת טוענת עוד, כי הנתבעת חייבת לה סכומים נוספים הכוללים: א).  סך של  8,999 ש"ח דמי שכירות ששולמו על-ידה בגין המבנה בו מנוהל העסק (עבור חודשים יוני, אוגוסט וספטמבר 2008). ב). סך של  2,887 ש"ח בגין חומרים שנשלחו אל התובעת מארה"ב לצורכי העסק, ואשר נלקחו על-ידי הנתבעת.  בנוסף טוענת הנתבעת, כי בעסק נותרה סחורה שהיא והנתבעת רכשו מתוך רווחי העסק, ואשר נמכרה על ידי הנתבעת והתמורה נותרה בידה. לטענת התובעת, לאחר פירוק השותפות שילמה הנתבעת בתשלומים איטיים במשך כשנתיים סך 10,300 ש"ח בלבד, מאחר ולטענתה לא הייתה יכולה לשאת בתשלום מלוא הסכום במיידית. סכום זה, טוענת התובעת, שולם על חשבון הרהיטים. סה"כ החוב מסתכם, לטענת הנתבעת, בסך של 38,049 ש"ח, אשר לצורכי התביעה הועמד על הסכום המכסימלי בתביעות קטנות.

2.         הנתבעת הגישה כתב הגנה בה טענה כי היא איננה חייבת כספים כלשהם לתובעת. לטענתה, השותפות ביניהן התייחסה רק לעניין קורס ההדרכה שנפתח, וסוכם ביניהן כי עבודות המניקור ובניית הציפורניים ינוהלו על ידן בנפרד באופן עצמאי, ובעניין זה היא אף ניהלה תיק עצמאי ברשויות המס. עוד סוכם ביניהן, כי הן תהינה שותפות לעניין ההוצאות השוטפות של העסק. הנתבעת מודה כי התחייבה לשלם לתובעת בגין הרהיטים שנותרו בחנות, ולטענתה שילמה על-חשבון סכום זה סך של סך 10,300 ש"ח. אשר לחומרים שהגיעו מארה"ב, הנתבעת טוענת כי שילמה תמורתם לתובעת ביום 27.10.2009, סך 1,000 ש"ח ועוד 350$. הנתבעת טונעת עוד, כי במהלך החודשים שלאחר עזיבת התובעת, המשיכו תשלומים המיועדים לעסק להיכנס לחשבון הבנק של התובעת, אשר לא היתה עוד זכאית להן. עוד טוענת הנתבעת כי שיקים שניתנו על-ידי התובעת לעיתון לצורך פרסום העסק, חזרו בשל היעדר כיסוי, והיא נאלצה לשלם תמורתם. סה"כ הסכומים האמורים, טוענת התובעת, גבוה יותר מהסכומים הנתבעים על ידי התובעת. משכך טוענת הנתבעת, כי היא לא חבה לתובעת דבר ודין התביעה כנגדה להידחות.

הכרעה:

3.         המחלוקת בין הצדדים הינה כספית ומצוייה במישור העובדתי, וזאת הן באשר לעצם ההסכמה בין הצדדים לעניין הזכויות והחובות עם פירוק השותפות ביניהן, והן באשר לסכומים ששולמו בפועל על-ידי הנתבעת כמו-גם סכומים אחרים שלפי הטענה השתלמו לידי התובעת לאחר פירוק העסק. לאחר ששמעתי טענות הצדדים, כמו גם עדותן של של שתי עדות מטעם התובעת, הנני מקבלת את התביעה באופן חלקי, כדלקמן.

4.         באשר לתביעה לתשלום סך של 20,000 ש"ח בגין מוניטין העסק, לא מצאתי כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח התחייבות מעין זו. אין בנמצא כל מסמך המעגן התחייבות זו, והטענה הינה להסכמה בעל-פה בלבד, כאשר זו הינה במחלוקת בין הצדדים. העדות מטעם התובעת אשר העידו בפני, לא ידעו לפרט בנקודה זו; העדה עו"ד שרה שי, אשר לטענתה הכירה את התובעת והנתבעת הכרות אישית ואף ניסתה לפשר ביניהן והייתה מעורה בפרטי הסכסוך ביניהן, לא ציינה בעדותה דבר לעניין טענת התמורה בגין המוניטין, אלא התייחסה רק לחשבונות שנותרו בגין העסק, תוך שהיא מציינת לעניין האחרון שהיא יודעת ש"עברו ניירות" בין השתיים, ששולמו סכומים מסויימים על-ידי הנתבעת אך אין היא יודעת כמה. גם העדה רגינה גוטמן, אשר העידה כי נכחה בעת שסיכמו הצדדים את תנאי פירוק השותפות ביניהן, לא העידה על הסכמה לתשלום הסכום הספציפי. יש להוסיף ולציין, כי אף לגרסת התובעת, מדובר בעסק שהוקם בשנת 2006, הנתבעת הצטרפה אליו בספטמבר 2007 תוך ששמו של העסק הוסב לשם חדש המורכב משמות שני הצדדים, וכבר במאי 2008 נסתיימה השותפות, כך שהטענה למוניטין שנצבר ושהוסכם על תשלום בגינו, איננה נראית מתחייבת מהנסיבות. מסקנתי היא, אם כן, כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את חבותה של הנתבעת בנקודה זו, ודין התביעה לעניין רכיב זה להידחות.           

5.         באשר לטענת התובעת בדבר חומרים לעסק שהנתבעת קיבלה מידיה (לאחר שהתקבלו מארה"ב) במועד מאוחר לפירוק העסק: הנתבעת טענה לעניין זה, כי שילמה בעד הסחורה האמורה סך 1,000 ש"ח ועוד 350$, תוך שהיא מפנה לאישור בכתב יד בגין קבלת הכספים הנושא תאריך 27.10.09 (המועד בו לטענת התובעת נלקחו החומרים על-ידי הנתבעת).  התובעת לא הכחישה את המסמך ואת חתימתה עליו. בנסיבות העניין, ולאחר שמיעת הצדדים, אני מוצאת את עדותה של הנתבעת אמינה בנקודה זו, ולפיכך אף בגין רכיב זה דין התביעה להידחות.

6.         באשר לתשלום בגין הרהיטים: מהדיון בפני עלה, כי אין מחלוקת שהנתבעת הסכימה לשלם לתובעת בגין הרהיטים והציוד בעסק שך של 16,562 ש"ח. כן אין מחלוקת, כי מתוך הסך האמור שילמה הנתבעת רק סך של  10,300 ש"ח בלבד. לפיכך, נותרה הנתבעת חייבת לתובעת  סך 6,262 ש"ח בגין הרהיטים.

7.         באשר לטענה בגין שכר דירה ששילמה התובעת: בעדותה בפניי טענה התובעת, כי בגין דמי השכירות היא שילמה 7,000 ש"ח וכי הסכום 8,900 ש"ח, המצוין בתביעה, כולל בנוסף לכך גם תוספת סכום המגיע לה, לטענתה, בגין סחורה משותפת שנותרה בעסק (עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 3-5). טענת התובעת, כי היא שילמה עבור שנת השכירות מראש באמצעות שיקים וכי השיקים הללו ירדו מחשבונה, טענה אשר לא הוכחשה על-ידי הנתבעת, אמינה עלי. משכך אני קובעת, כי הנתבעת חבה בגין דמי השכירות עבור שלושת החודשים שלאחר עזיבת התובעת, סך 7,000 ש"ח. לגבי סך ה- 1,900 ש"ח הנוספים (או 1,999 כפי שנתבעו בכתב התביעה), הרי שהתובעת לא הביאה כל ראיה לכך שנותרה סחורה ששויה סך 1900 ש"ח בעסק, ולכן דין טענה זו להידחות.

8.         כפי שצויין לעיל, לטענת הנתבעת, בסופו של חשבון אין היא חבה דבר לתובעת, וזאת מאחר שלאחר עזיבת התובעת את העסק, הועברו לחשבון הבנק על-שם התובעת (במסגרתו נוהל חשבון העסק), סכומים שונים שהעסק הניב. כמו כן, טוענת הנתבעת, כי היא שילמה מכיסה עבור שקים שהתובעת הוציאה מהחשבון המשותף עבור פרסום שהנתבעת לא חפצה בו, ואשר חזרו. לאחר בחינת טענות אלה, הגעתי למסקנה כי דינן להידחות. אשר לחשבון העו"ש על-שם התובעת, הנתבעת צירפה תדפיס החשבון, ממנו עולה כי ישנן הכנסות שונות מכרטיסי אשראי והעברות לחשבון התובעת בחודשים יוני עד אוקטובר 2008, אולם הנתבעת לא הציגה ראיות מספקות לכך שהמדובר בהכנסות שמקורן מהעסק. הנתבעת גם לא הציגה כל חישוב של ההכנסות שלטענתה הופקדו בחשבון העסק בחודשים שלאחר עזיבת התובעת. אשר לטענה בדבר שיקים שחזרו, הנתבעת צירפה תצלומי ארבעה שיקים,  לפקודת אינדקס הגליל, ושזמן פירעונם חודשים אוגוסט - דצמבר 2008, קרי: לאחר עזיבת התובעת את העסק, וכי הם חזרו מסיבת "אין כיסוי מספיק". גם אם אניח, כי השקים הללו הוצאו על ידי התובעת ללא ידיעת הנתבעת והם חזרו, הרי שהנתבעת לא הוכיחה שהיא שילמה תמורתם. נוכח האמור, הרי שטענות הנתבעת באשר לחיוביה של התובעת כלפיה, לא הוכחו ואינני רואה לקבלן.

9.         לאור האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה בחלקה: אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך 7,000 ש"ח בגין דמי שכירות וכן סך 6,262 ש"ח בגין הריהוט, ובסה"כ סך 13,262 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. כמו כן, תשלם התובעת לנתבעת הוצאות משפט בסך 500 ש"ח.

ניתן היום,  15 לספטמבר טז אלול תשע"א, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: